פסק-דין בתיק פר"ק 1216-06

מונחת בפני מחלוקת בנושא שורת סעדים חמורים ביותר להם עותר מר שאול פסטרנק, בעל שליטה לשעבר באי.אמ.אם סוכנות לביטוח, כנגד המנהלים המיוחדים שמונו לנהל את ענייני החברה בפירוק. בין היתר, עסקינן בבקשה להעבירם מתפקידם, לנקוט נגדם בסנקציות בהתאם לסעיף 374 לפקודת החברות, לשלול את שכר-טרחתם ולבטל באורח גורף את הכרעותיהם בתביעות חוב.

אלא מאי? חרף חומרתם הרבה של הסעדים דלעיל, כולל הטלת אחריות אישית על בעל תפקיד מטעם בית המשפט והדחתו מתפקידו; וחרף העובדה כי כתבי הטענות, ולא פחות מכך, החקירות שערכו שני הצדדים, הטיבו לחשוף את מערכת היחסים העכורה בין הצדדים לתיק, הרי שהלכה למעשה, המחלוקת האמיתית הדורשת הכרעה הינה פשוטה ביותר, ומצומצמת בהרבה .

הלכה למעשה, הנקודה המרכזית שיש לבררה ולהכריע בה בנסיבות המקרה, הינה נפקות המהלך שביצעו המנהלים המיוחדים, כאשר (ועל כך אין חולק), הסכימו הלכה למעשה לסיים תביעת עתק שהגישו בשם החברה, ואשר נידונה במסגרת הליכי בוררות, בפשרה, וזאת בלא לבקש את אישור בית המשפט בטרם עשו כן .

עולה, כי ספק גדול אם יש מקום לבירור מקיף של כל חלקי מערכת היחסים העכורה ששררה בין הצדדים באורח כללי, ואשר דומה כי בה הושקעו חלק ניכר מטענותיהם. תחת זאת, מן הראוי לבדוק ולהכריע בנקודות הבאות:

א.         האם אכן עניין לנו בפעולה אסורה מטעם המנהלים המיוחדים, ואם כן, מהי נפקותה המשפטית; בעניין זה, יהיה מקום לדון אף בטענתו של מר פסטרנק, המתייחסת לכוונה לכאורית מאחורי המעשה. במסגרת זו, יהיה מקום לדון הן בשאלה האם הוכח נזק לקופת הפירוק; והאם - אף במקרה שיוכח כי נעשתה פעולה בעייתית - די באמור לעיל בכדי לאפשר למבקש לזכות בשורת הסעדים החמורים ביותר להם הוא עותר כנגד המנהלים המיוחדים.

ב.         הרובד האחר של הבירור, אשר משולב לבלי-הפרד לרובד הקודם, נוגע להתנהלות המבקש עצמו; קרי, האם אכן התנגד לכל אורך הדרך לפעולה הבעייתית שביצעו המנהלים המיוחדים, ככל שביצעו, או שמא דווקא הסכים לה, כטענת הצד שכנגד. היות ובמקרה דנן, אין מדובר בתביעה של צד ג' הטוען כי ניזוק מפעולת המנהלים המיוחדים, אלא בתביעת בעל השליטה לשעבר אשר לכאורה היה מעורב במהלכים או בחלקם, הרי שרובד זה של הבירור נדרש לבדוק האם התנהלותו אינה מקימה כנגדו מניעות או השתק מלתבוע את המנהלים המיוחדים, וזאת אף אם פעלו שלא כשורה.

כל זאת, כאשר - ונוכח חשיבות הדברים אחזור ואעיר, על הבירור להתמקד אך ורק באותן סוגיות רלוונטיות, ולהמנע ככל האפשר מעיסוק בטיעוני אווירה הנוגעים למערכת היחסים הכללית בין הצדדים, אלא במידה בו הדבר דרוש לקביעת ממצאי אמינות.

אדון בדברים כסדרם;

1.                  נקודת המוצא, אשר בנסיבות המקרה אין מנוס לפתוח בה, הינה כי המנהלים המיוחדים מצויים מניה וביה בעמדת פתיחה בעייתית, וזאת באשר אין, ולא יכול להיות, מקום לספק כי על בעל תפקיד המשמש כ"ידו הארוכה של בית המשפט" להתכבד ולבקש אישור מבית המשפט של חדלות פרעון טרם שהוא מסיים תביעה בפשרה. זאת, באורח דומה למדי לחובה לקבל אישור טרם שמוגשת תביעה בשם החברה בפירוק בערכאה אחרת.
הרציונל לחובות אלו, הינה ההשפעה הניכרת שיכולה להיוודע למהלכים כאלו על קופת החברה, ובדרך זו על נושיה (ואף בעלי המניות - הנושים הנדחים, נחשבים לנושים לעניין זה). זאת, כאשר אין מנוס להביא בחשבון את העובדה כי בעל תפקיד, אף המקצועי והישר ביותר, עשוי להמצא בחשש מסויים מ"בעיית הנציג" - באשר אין הוא פועל בנכסיו שלו, ולא פעם הוא עשוי לכהן אף במספר תיקי חדלות פרעון במקביל.
די אם אעיר, לעניין זה, כי כשם שהגשת תביעה לא מבוססת עשויה לעלות לנושים במחיר יקר - בצורת הוצאות של ניהול ההליך, ואף הוצאות שיושתו על החברה בפירוק במידה ותדחה תביעתה (בעוד בעל התפקיד עצמו אינו נושא בהן באורח אישי), הרי שסיום חפוז של תביעה בפשרה, עשוי לקפח את הנושים מקום בו עולה חשש כי שיקולים כגון עייפות של בעל התפקיד, אי נכונות להשקיע זמן בתביעה נוכח הסיכון כי לא תצדיק (מבחינתו) את ההשקעה על-ידי תוספת שכר-טרחה הולמת, זהירות יתר וכיוצא באלו, עשויים לשלול מן הקופה סיכוי לזכות בסכומים ניכרים.

2.                  מטעמים אלו נקבע המנגנון של פניה לאישור בית המשפט טרם נקיטה בצעד בלתי הפיך שכזה. לעניין זה, ולהסרת ספק יש להעיר: אין פירושם של דברים כי בית המשפט מחליף את שיקול דעתו של בעל התפקיד בשיקול דעתו שלו, למצער במקרים שאינם חריגים וקיצוניים. לעניין זה, חלה בדרך-כלל ההלכה כי בית המשפט מכיר בכך, כי בעל התפקיד מצוי חדלות הפרעון על פרטיו הקטנים יותר מן השופט (אשר עשוי "לחלוש" במקביל על מאות רבות של תיקי חדלות פרעון, קל וחומר במצב הדברים הנוכחי בבתי המשפט).
אלא מאי? עצם קיומה של ביקורת שיפוטית שכזו, עשויה להמריץ את בעל התפקיד לנהל את ענייניו כהלכה, ובוודאי להמנע מפעולות שעל-פניהן הינן תמוהות או נוגדות לטובת הנושים. זאת, גם ובעיקר נוכח העובדה כי הליך קבלת האישור בבית המשפט מאפשר לגורמים נוספים - לרבות כונס הנכסים הרשמי, את האפשרות לבדוק את ההליך או הפשרה המוצעת ולחוות דעתם; ובאותה מידה עצמה, הוא מיועד לאפשר למתנגדים - למשל בעל שליטה לשעבר החולק על דרכם של בעלי השליטה, פתחון פה ויכולת להעלות ולחשוף את בית המשפט לטענותיהם, טרם שהפשרה או ההליך יוצאים לפועל.

3.                  יוצא, כי אין לי אלא להצר על העובדה כי המנהלים המיוחדים לא פעלו בדרך זו בנסיבות המקרה; זאת, באשר לו היו טורחים לעשות כן, היתה נמנעת כל אותה תסבוכת אשר נוצרה בנסיבות המקרה -

ראשית, מר פסטרנק עצמו היה חייב להבהיר באורח חד-משמעי, ובזמן אמת, האם הוא מתנגד או מסכים לפשרה, ולא יכול היה למצוא מקלט בניסוחים עמומים.

שנית; לו היו המנהלים המיוחדים פועלים כך, היתה חלה ההלכה המחסנת מהלך כזה, אשר זכה לאישור בית המשפט, מכל או כמעט מכל טענה מאוחרת לרשלנות או נסיון להשתמש בו כדי לתבוע את בעלי התפקיד.

אכן, נסיבות המקרה מורכבות מעט יותר נוכח העובדה כי לא המנהלים המיוחדים הם שיצגו במישרין את החברה בבוררות, אלא עו"ד שגב ועו"ד נאור; כמו כן, אין מדובר על פשרה בה הצדדים עצמם מסכימים על סכום, אלא על מתן זכות לבורר עצמו לקבוע סכום סביר , במסגרת טווח מינימום ומקסימום מוסכמים. אלא שחרף זאת, הרי אין באמור לעיל פטור מקבלת אישור בית המשפט של חדלות פרעון.